עולם יקר, אנחנו המצאנו את הגלגל

 

פרשת ויקהל, תשע"ו.

 

כחצי שנה לאחר צאתם ממצרים, סוף סוף יורד משה מההר עם הלוחות השניות. יום זה מציין את הכפרה הסופית על חטא העגל. החל מהשנה שלמחרת ועד היום הזה מציינים יום זה כיום של "קץ מחילה וסליחה" – יום הכיפורים.

 

לאחר שמעט נרגעו, מופיע משה רבנו ביום המחרת וקורא לכל העדה. יש לו מסר חשוב להשלמת הכפרה על חטא העגל.

 

ראשית, יש לשמור על השבת לאחר ששת ימי המלאכה. ושנית, יש להקים משכן (מקדש) שייבנה כולו מתרומות (ומשה מפרט בדיוק מה יהיה במשכן הזה). מכאן ואילך כל הפרשה (וגם הבאה אחריה, פקודי) עוסקים אך ורק בבניית המשכן.

 

נשאלת השאלה, איך נתקע פה הציווי על השבת? מה הקשר שלו לסיפור הכפרה על חטא העגל?

 

כדי להבין זאת יש להקדים קצת רקע.

 

עד לפני כ-150 שנה בכל העולם עבדו 7 ימים בשבוע. התפיסה הייתה (הגיונית!) ככל שתעבוד יותר – תרוויח יותר. ואדם נולד כדי לעבוד. מאז ומתמיד הביטו על היהודים שומרי השבת כמטומטמים ופרזיטים עצלנים. אם היית פוגש אז אדם כלשהו לא היה לו ספק שכמו שראש השנה, כיפור, סוכות, שבועות וכו' אלו הם חגים של העם היהודי, כך גם השבת שייכת לעם היהודי.

 

הרעיון של שמירת השבת מחזק את האמונה בה' אחד. בכך שלא עובדים ביום זה אנו שמים את מבטחנו בה' שעליו נאמר "משפיל גאים עדי ארץ ומגביה שפלים עד מרום". אדם העובד בשבת למרות הצו האלקי, הרי הוא כביכול לא מספיק מאמין בה'. במעשיו הוא מראה שלא רק ה' הוא בעל הבית אלא יש עוד "ישות" חוץ ממנו. יש את העבודה המפרנסת.

 

השבת באה לשלול אפילו את המחשבה הזו, שיש משהו "חוץ" מה'. היא שלילה טוטאלית של העבודה זרה. משום כך יש לה קשר ישיר לכפרה על חטא העגל, חטא העבודה זרה.